הרבה פעמים יש קשר תפיסתי בין עבודה וכורח. אבל מתי הכורח הוא דווקא לעזוב?
בפעם הראשונה שעזבתי משהו- זה היה אחרי צער רב ועם מחלת נשיקה חמורה מאוד.
הגוף שלי ספג את מה שהנפש כבר לא הכילה. זה היה אחרי שנתיים בלימודי אדריכלות תובעניים ולא מדויקים.
לקחה לי לפחות שנה להתאושש.
בפעם השנייה, כבר זיהיתי את הסימנים מוקדם יותר. הפעם, כשעזבתי מקום עבודה שלא היה לי מדויק, עזבתי רק עם סלידה ענקית. תחושת מיאוס מטורפת. הגוף היה שלם. לקחו לי רק כמה חודשים להתאושש. לגלות שוב חדוות עשייה אמיתית.
בפעם הבאה כבר עזבתי מהר ובדיוק בזמן. הייתי עם יד על הדופק. שמרתי על ערנות ועזבתי לפני שאני מתחילה לכעוס.
גיליתי שזה שריר 💪🏻
שבהתחלה זה קשה אבל ככל שעושים את זה יותר ועושים את זה נכון, העולם לא מתמוטט.
לא אני ולא הצד השני. כולם מסתדרים. ולרוב, זה טוב יותר לכולם.
לא לפחד להיעזב על ידי עובד
פעמים רבות, בתהליכים ארגוניים, שואלים אותנו המנהלים- ומה אם מישהו יגלה תוך כדי התהליך שלא נכון לו להיות כאן?
הוא לא יגלה. הוא כבר יודע. איפשהו בגוף זה נערם לו. איפשהו בגוף זה כבר נערם גם לכם המנהלים. זה רק ייתן לו מראה בהירה של המצב ותוקף פנימי לקום וללכת אם צריך.
וזה טוב לכולם.