תסמונת המתחזה
ב2012 עזבתי עבודה נחשקת ויוקרתית כדי להקים את מקדמיה. עזבתי, הודעתי לכולם על כוונתי ו… זהו. קפאתי. לא הצלחתי לעשות צעד אמיתי בכיוון. הרגשתי שאני לא יודעת מה לעשות. לא יודעת איך להקים עסק. ומה אם לא אצליח? מחשבות ותחושות שהרבה אנשים חושבים ומרגישים בכניסה לתפקיד חדש, אל מול אתגר חדש. את הרושם אני יודע.ת לעשות אבל עוד רגע כולם יגלו שאני לא יודעת מה אני עושה באמת.
המחקר שהפך לי הכל
באותה תקופה למדתי לתואר שני במנהל עסקים - במגמה להתנהגות ארגונית- באוניברסיטה העברית. במסגרת התואר עשיתי קורס עם פרופ' אבי קלוגר המדהים, שבמהלכו היינו צריכים לקרוא מאמרים ולכתוב מה אנחנו לוקחים מהם לפרויקט אישי שהגדרנו בתחילת הסמסטר (שלי היה כמובן להקים את מקדמיה).
אחד המאמרים עסק בהשפעה של משוב אל מול מטרות.
זה היה מאמר מרתק מהרבה בחינות אבל מה שפגש אותי יותר מכל היה החשיבות של קביעת מטרות. עלה מהמאמר שקביעת מטרות משפיעה על תוצאות יותר מאשר משוב ויותר מזה, המאמר התמקד גם בקביעת מטרות "נכונות".
סופר בו על מחקר שנעשה באוניברסיטה. במגמה למנהל עסקים שאלו בתחילת התואר את הסטודנטים מה המטרה שלהם בלימודים? חלק הגדירו "מטרות הצלחה"- להשיג ממוצע כזה וכזה, להתקדם לעבודה הזאת והזאת וכן הלאה. וחלק הגדירו "מטרות למידה"- ללמוד מה האפשרויות שלי במנהל עסקים, ללמוד איך לסחור במניות, ללמוד איך לנהל עובדים וכן הלאה.
בסוף התואר בדקו מי הצליח יותר בלימודים. הדבר המדהים היה שאלו שהגדירו "מטרות למידה" הצליחו יותר.
מיד ישבתי והעברתי את כלל המטרות שלי בהקמת מקדמיה ממטרות הצלחה ללמידה:
במקום "להצליח להקים עסק" כתבתי "ללמוד איך מקימים עסק"
במקום "להצליח למכור סדנה"- "ללמוד איך מוכרים סדנה"
במקום "למצוא שותף.ה"- "" ללמוד איך מוצאים ומגייסים שותף.ה".
ומיד הרגשתי את ההשפעה של זה. כי ללמוד אני יודעת. חלק מללמוד זה לעשות טעויות. מהטעויות, לומדים. אין איך לא להצליח! הטעות היא בפני עצמה חלק מההצלחה…
הבינוני שמוביל למצוין
כל עוד אנחנו לחוצים להצליח, נפחד לטעות. נפחד לפשל. כי אנחנו חייבים להצליח. אבל כשאנחנו עושים משהו חדש סביר ביותר שנעשה טעויות. וכך המטרה להצליח מונעת מאיתנו למעשה… לעשות ולהצליח. כי צריך לעשות את הפעם הגרועה או הבינונית כדי ללמוד ממנה כדי שהפעם הבאה כבר תהיה מעולה. אבל בשביל זה צריך מקום לטעויות. בשביל זה צריך מטרות למידה.