על מאבק המתמחים והקשר שלו לעולם העבודה החדש

אני כבר חודשים עוקבת באדיקות אחרי מאבק המתמחים בהובלת מרשם. זה התחיל מזה ששמעתי סיפורי זוועות מכמה חברים וחברות קרובים ויקרים, מתמחים ומתמחות, על תנאי העבודה שלהם והיחס שהם מקבלים במהלך ההתמחות ומעבר לה. מישהי שפגשתי לאחרונה ממש השתמשה במושגים של "פוסט-טראומה".

וזו דוגמא קלאסית מבחינתי לכל כך הרבה דברים שאנחנו מדברות עליהם במקדמיה.

לא מה שחשבתי

כמו העניין הזה שבגיל 6, או 16 או 23 את.ה מחליט.ה להיות משהו כשתהיה גדול ויש לך רעיון מה זה אומר ואיך זה נראה (הרבה תודות לסדרות טלוויזיה) ואז כשאת.ה כבר עמוק בתוך המסלול ואחרי השקעה גדולה יחסית את.ה מגלה שיש בזה הרבה ממה שחשבת, אבל גם הרבה מאוד דברים שלא ידעת בכלל לחשוב אותם. בשלב הזה את.ה גם מגלה שאת.ה עצמך-לא מה שחשבת. כלומר, עכשיו אתה הורה לילדים קטנים, מה שלא היית כשבחרת במקצוע הזה וחשובים לך דברים חדשים שלא ידעת לקחת בחשבון. כמו זה שתרצה גם לראות את הילדים הקטנים שלך לפעמים ולהיות מעורב בגידול שלהם.

חוזה הוגן

או כמו העניין של היות הדור הזה, דור העובדים החדש, דור שלא מוכן לוותר על דברים שחשובים לו: לראות את הילדים; יחס נאות ואפילו נעים ומכבד במקום העבודה; לא למות על הכביש בדרך חזרה הביתה. וזה דור שמודע לעצמו ומודע לאפשרויות שיש לעולם העבודה החדש להציע לו ולכן, קשה לו להישאר לאורך זמן במקום שלא נותן לו את התנאים הבסיסיים האלו.

המרוץ אחר המשמעות

אבל מעבר לכל זה, זה דור של עובדים שמחפש יותר מכל דבר אחר- משמעות בעשייה. ומוכן להקריב מאיזון הבית- עבודה ואפילו מגובה השכר עבור עבודה רוויה במשמעות. ולכן זה לא מפתיע שהמתמחים הנאבקים מדברים שוב ושוב לא רק על התנאים שהם מקבלים כבני אנוש אלא גם על המטופלים שלהם. על התסכול שלהם מכך שבתנאים האלו הם פשוט לא יכולים לעשות טוב למטופלים שלהם ואף עושים להם נזק. כי זה פוגע אנושות בתחושת המשמעות שלהם בעבודה.

win-win

אז אולי היו דורות נהדרים שבעבר "נתנו עבודה" בתנאים האלו אבל זה היה ברור שדור העובדים החדש יהיה הדור שישנה את סדר הדברים. וזה טוב להם וזה טוב לכולנו.

וזה העניין האחרון- העניין של הwin-win שאנחנו מדברות עליו מקדמיה- כשטוב לעובד, הוא עושה טוב

וכ-ו-ל-ם מרוויחים מזה.

בהצלחה לכולנו.