דברים קטנים במקום העבודה שעושים הבדל גדול

אני זוכרת את ההרגשה הזאת... של משהו לא טוב שיושב לי בבטן... אני לא יודעת מה זה אבל אני יודעת שלא טוב לי איפה שאני...

ואני פוגשת את זה עם האנשים שאנחנו עושים להם מקדמיה.

אנחנו פורטים לפרטי פרטים את שלושת המעגלים שלהם ומנתחים את המקום הזה שעשה או שעושה להם לא טוב.

ולפעמים, זה "נופל" על "ניואנס" אחד.

מכל הרשימה משהו אחד שלא מסתדר. שלא מתקיים באותו המקום.

וזה כל פעם מדהים מחדש. איך יכול להיות שעל משהו אחד ייפול ויקום דבר.

כמו הצורך בתגמול ישיר לעבודה שאני עושה לעומת מודל כלכלי שמתגמל גלובלית על מאמץ צוותי.

כמו הרצון לתת מענה ספונטני מתוך זיק של אלתור אל מול סגנון עבודה שמתבסס הרבה יותר על תכנון וירידה לפרטי פרטים.

כמו הרצון לעבוד בצוות. בטח בצוות. אבל בכזה שההיררכיה בו מאוד ברורה לכולם. ברור מי מוביל ומי מובל. לעומת צוות שבו אין היררכיה ברורה ושיתוף הפעולה מתבסס כולו על רצון טוב ושותפות גורל.

וזה קטן. לכאורה. קטן מאוד. אפשר לסבול את זה הרי. לבלוע את הרוק ולהתרכז בכל השאר.

ללכת למרחקים

זה כמו אבן. קטנה. בנעל. הנוף נפלא. החברה מעניינת. מזג האוויר מושלם. נמשיך לצעוד.

בהתחלה אפילו נשכח שהאבן שם.

ואז נתחיל להרגיש את הכאב, אבל הוא יהיה קטן. נרגיש שאפשר בהחלט להמשיך לצעוד. אבל אחרי כמה קילומטרים. 10 או 20 או 40 נישבר. לא נוכל עוד לצעוד מטר עם האבן הזו שתקועה ומכאיבה ופוצעת.

לאורך זמן, אבן קטנה, שוברת את רוחנו ופוצעת את גופנו. ובדרך לשם היא גם תטריד את מחשבותינו מאוד. ותיקח מההנאה שלנו ומהאנרגיות שלנו.

אז עדיף- לזהות את האבן. להכיר בכאב שהיא יכולה לייצר לנו. בשלב מוקדם. להסיר אותה לחלוטין אם אפשר או לפחות לשים תחבושת שתגן ותאריך את היכולת שלנו לצעוד יחד איתה.

אבל אין לזלזל בניואנס קטן. לפעמים הוא עושה את כל ההבדל.

בתמונה: אני באנפורנה בנפאל בשנת 2001, עם אבן מציקה בנעל.