בסוף הפאנל של המכון למנהיגות איכותית בו התארחתי בחודש שעבר, הרחבנו בסוף את הדיבור לגבי הדרכים בהן אפשר לחזק מחוברות עובדים ולמנוע עזיבה.
הדיון התמקד מטבעו ב"טאלנטים". בין השאר משום שחייבים לייצר אסטרטגיה ריאלית לשימור עובדים בארגונים מרובי עובדים. ולכן טבעי ונכון להתחיל בהתמקדות בשימור המוכשרים והטובים ביותר.
אבל כשנזרקו לחלל האוויר המילים- "עובדים בינוניים" בהקשר של שאר העובדים, ראיתי לנכון להוסיף- שאין עובד בינוני, יש עובד שלא נמצא במקום הנכון. ואמנם זו הפשטה תמימה של המציאות אבל יש בה פעמים רבות מאוד גרעין, אם לא יותר, של אמת.
ניסיון מוכח בבינוניות
ונתתי את עצמי כדוגמא. אני, מה שנקרא, מ"המצטיינות". או שיותר נכון להגיד מ"המשתדלות". כשנותנים לי אחריות, אני לוקחת אותה ברצינות ועד הסוף (לכן היום אני נזהרת במיוחד במה אני לוקחת על עצמי ומה לא).
ואפילו אני, לא תאמינו (-; הייתי פעמים רבות, בינונית. ומה גדולה הייתה האכזבה כשמישהי שמכרה הצטיינות לסובביה סיפקה בינוניות בביצועיה.
אני זוכרת את הפרויקט שנתנו לי מיד כשהשתחררתי. להוביל הקמה של מרכז למידה לתלמידי התיכון בו למדתי. ואני זוכרת כמה לאט הוא התקדם. אני זוכרת את מי שהיה המחנך שלי גבי (האגדי, שמאוד אהבתי והערכתי) פוגש אותי במסדרון וקצת לא מבין למה זה מתקדם כל כך לאט. הוא הרי מכר אותי למנהלת החדשה כבחורה מוכשרת בטירוף והנה זה מקרטע. אני זוכרת את כל הקשיים האובייקטיבים שהיו לפרויקט ואני זוכרת את האנרגיות שלי שהיו נמוכות לכל אורכו. היה בסוף מרכז לימודים. והוא היה בסדר גמור. אבל מצוין הוא לא היה.
אני כמובן זוכרת את לימודי האדריכלות שלי. במשך שנתיים הייתי בסדר גמור. הציונים היו בסדר גמור. 80 פלוס אפילו. אבל בהחלט לא הייתי מהמצטיינות.
אני זוכרת את הפרקטיקום שלי בתוכנית "צוערים לשירות הציבורי". במשרד התמ"ת, בפיתוח כלכלי של הנגב והגליל. נושא סופר חשוב ברמה הלאומית. ביצועים בינוניים למדי ברמה האישית. לפחות לטעמי ובוודאי יחסית למה שאני יודעת שאני יודעת לתת כשאני במקום שנכון לי.
בכל המקומות האלו, כמויות אדירות של אנרגיה שלי תועלו לאיסוף עצמי. לאסוף את עצמי לפעול. לפעול למרות שאני לא מחוברת. למרות שאין לי מוטיבציה פנימית חזקה לנושא.
אז כשמדובר בשימור עובדים- נכון ביותר לעשות כל מה שאפשר עם הטאלנטים. אבל חשוב גם להסתכל על מי שכרגע נתפס כבינוני ולבדוק אם אפשר לדייק את המקום שלו בארגון כדי שיהפוך גם הוא לטאלנט. רגע לפני שיעזוב, כי הוא יבין שהוא פשוט לא במקום הנכון. הרי גם הוא רוצה לזרוח.
* בתמונה- אני במקום שתודה לאל אני זורחת לא פעם.
Comments